יצאנו לריצה בבוקר כשעוד היה חושך ולהפתעתינו היו לא מעט אנשים ברחובות. בכל זאת חלק מהקובנים לא יושבים כל היום על כסאות הנדנדה...

המונית הקומוניסטית (taxi collectivo) שהזמנו יומיים קודם , היגיע לאסוף אותנו בזמן מהקאסה.

זה היה מעין טנדר סגור לתריסר אנשים שראה ימים טובים יותר, אבל ידית ההילוכים זכתה לטיפול עכשווי, ועל המנוע אמרו לנו שהוא וי 8...

בדרך פלא הצליחו לדחוף את כל התיירים שעוד חיכו לנו בדרך ודחסו מאחור גם את המזוודות והתרמילים.

גבו מאיתנו את הכסף מראש משום מה והבטיחו עצירה אחת קצרה בדרך הארוכה שתמשך כשש שעות.

אירי כשלוש שעות נסיעה, בלי להתבלבל, עצרו את הטרנטה הירוקה באיזה חור באזור הוואנה , והעבירו את אלה שהמשיכו כמונו לטרינידד לטרנטה במצב הרבה פחות טוב, ( כחולה), המזוודות הפעם הונחו על הגג וחבל דק נקשר מעליהן.

יצאנו שוב לדרך.

אי שם אחרי כשעתיים נסיעה, כשהיה ברור שאנחנו עומדים להכנס לאזור גשום, הנהג עצר בצד הדרך כדי לחכות וראות אם הגשם יעבור או שצריך יהיה לכסות את המזוודות בפלסטיק. למזלנו היה איתנו תייר מברזיל שתרגם לאלדד את התוכנית, ותרגם לנהג המונית בחזרה את ההנחיה הברורה של אלדד: לכסות עכשיו!!

הפלסטיק נפרס על המזוודות והמבול התחיל.

למזלנו הייתה ״אלונית״ בסגנון פידל קסטרו במרחק קצר משם, וכיוון שהברזילאי כבר היה מאוד רטוב, כי לא היה חלון בדלת שלו- הוחלט להצטרף לעוד כמה מוניות מקרטעות עמוסות תיירים ולאכול צהריים עד שיחלוף המבול.

בשלב זה כבר היה ברור שגם הפלסטיק לא יעזור למזוודות שלנו.

פגשנו ישראלי חמוד שזה עתה נישא והיה בעיצומו של ירח הדבש, רק שלדבריו אשתו הטרייה לא התייחסה להרפתקה הנ״ל בשמחה גדולה ונשארה במונית הדולפת לאות מחאה. להם לא היה פלסטיק על המזוודות, אבל יתכן שמזלם שפר עליהם כי היו להם מזוודות קשיחות.

אחרי קפה ממותק בקנה סוכר וטוסט גבינה, כשהמבול נרגע ויצאה הקשת - המשכנו את מסענו לטרינידד. הגענו אחרי כשבע וחצי שעות.

מזל שחבלי הכביסה בקאסה היו פנויים ויכולנו לייבש עליהם את כל תוכן המזוודות שלנו...

הרחוב של הקאסה שלנו נראה דל וסלול למחצה, אבל בפנים המתין לנו חדר ענק, חדש, יפה ונח כולל מקלחת עם זרם מים שאפשר להתקלח בו...

סיור קצר בעיר וארוחת ערב נחמדה ( עם מוסיקה כמובן)-סגרו את היום הארוך והמעייף הזה.

קרמלו ופלרמו , הסוסים שלנו- עקבו אחרי הסוס המפואר טורנדו והמדריך שלנו (Guifreddo) שעליו במשך כחמש שעות בשבילים הבוציים של עמק היפהפה.

עצרנו לראות שדה טבאק ואיך מייצרים סיגרים ( ואפילו טעמנו), ראינו את שיחי הקפה ואיך מייצרים מהם קפה ועוד כהנה וכהנה עצירות ( כולל משקה קוקוס - מתכון מצורף- על מרפסת יפהפיה שצופה על הכפר הציורי)

ובין לבין אינספור תרנגולות, ברווזים, עיזים, פרות ושוורים ( שעדיין עובדים פה בזוגות כמו בימים עברו)

קוקטייל Casa confiata

חלב קוקוס

אננס

צמחי תבלין: מנטה, אניס עדין, בזיליקום, לימונית

רום

דבש וקינמון ( לא חובה)

בערב שמענו גירסא צעירה יותר לשיר שריגש בהוואנה בבואונה  ויסטה קלאב. בית המוסיקה של ויניאלס אירח להקה קובאנית צעירה, זמר ( מיותר), להקת רקדניות ( גם לא ממש), אבל העיקר היה לראות את הקהל רוקד. טוב, לא את כולם- אבל היו זוגות נהדרים.

את הבוקר האחרון בהוואנה הקדשנו לכיכר המהפכה. Plaza de la revolucion. שטח ענקי בלב בניני ממשלה , שמפורסם בשל פניו של צ׳ה גווארה שפרוסות על קיר בנין משרד הפנים בגובה כמה קומות ( ועוד פורטריט דומה של גיבור נוסף מהמהפכה שהוסיפו מאוחר יותר- ולא, זה לא פידל קסטרו. ביררנו). בכיכר זו נערכו עצרות ונאמו בה נאומים חשובים מאז המהפיכה.

המהפכה תופסת פה מקום ניכר בשיחות ובשלטי החוצות, כאילו זה עתה הושלמה. מדהים.

בדרך לקאסה, עצרנו לקנות פיצה ב״חור בקיר״ ( מעין חלון קטן שדרכו מוכרים משהו מתוך חלל שפעמים רבות משמש גם כדירת מגורים).

שתי פיצות די גדולות ומחץ גויאבה ורוד וטעים. שילמנו קוק אחד ( שווה ערך לדולר), וקיבלנו עודף!

פה בעצם הפנמתי ( באמצעות תמידה חוויתית), את מה שאלדד ניסה להסביר לי כבר קודם: בקובה מתנהלות במקביל שתי כלכלות. זאת של העם, וזאת של התיירים.

לכל כלכלה מטבע משלה, ומחירים משלה, והפער אדיר!

למשל, פיצה כזאת במסעדה של תיירים הייתה עולה בין 3 ל 8 קוק, בהתאם לרמת המסעדה.

המדריך שלנו מהיום הראשון אומר שמשכורת ממוצעת כאן שוות ערך ל 16 דולר. למופע של בואונה ויסטה קלאב, שילמנו 30 דולר לכרטיס.

פער בלתי נתפס.

מצד שני, לדבריו כלכלת קובה נשענת בעיקר על התיירות. 

לא ברור איך התיירים משלמים כל כך הרבה ולמקומיים נשאר כל כך מעט. אחד ההסברים הוא המיסוי הכבד שהתושבים משלמים למדינה.

לדבריו, הוא משלם מיסים כדי להחזיק ברשיון של צלם.

רשיון של מדריך תיירים מחייב אותו לעבוד דרך המדינה ( שכר זעום), וגרוע מזה- הוא חייב להרצות לתייריו את מה שהממשלה רוצה שיציג , מה שהוא מסרב לעשות...

נסיעה של שעתיים וחצי בעוד מכונית שלקוחה ממוזיאון אמריקאי הביאה אותנו לסביבה שונה לגמרי מהעיר הואנה: לעיירה/ כפר בלב עמק ירוק בין הרים/סלעים גדולים- ויניאלס.

חיכה לנו חדר מרווח עם מקלחת צמודה בקאסה מחבקת ומתוקה. הסלון והמטבח שייכים למשפחה המארחת, ובזמן שאכלנו את ארוחת הערב שהכינו לנו, נח חורחה ( שבישל קודם) בכסא הנדנדה שלידנו, מול הטלויזיה.

אפרופו כסאות נדנדה- לפני כל בית פה, יש לפחות שניים כאלה ונראה שהם נמצאים בשימוש חלק גדול מהזמן.

לא ברור אם אנשים לא עובדים או מה מאפשר להם לבלות זמן כה ארוך על כסאות הנדנדה. אתה הולך וחוזר אחרי שעתיים- ותוכל לראות שמי שהיה בכסא קודם, עדיין בתוכו...

התעוררנו מוקדם (כמובן) ויצאנו לרוץ על הטיילת הרטובה מגלים ומגשם שירד בלילה.

נוף קסום, הריח לא תמיד.

בשלב מוקדם יחסית אלדד המשיך ואני התחלתי לחזור ואפילו מצאתי וייפיי עובד ליד בית בחולים המקומי.

אחרי מקלחות (לחות של מאתיים אחוזים)... ואננס ופפאיה ענקית ,שקנינו אצל הירקן המקומי בשמונה שקלים (שניהם), ועוד ארוחת בוקר צנועה מאוד, יצאנו לדרכינו.

טיילנו קצת ברחובות העיר ועלינו על ״ מונית שרות״ עם כמה מקומיים חייכנים, שרק ניסו לעזור ולהסביר לנו לאן ללכת-בספרדית רהוטה, שלקחה אותנו לבית הקברות של קולומבוס ( שקבור בסיביליה שבספרד).

בית קברות יפהפה עם סוגים שונים של ״אוהלים״ ודיירים. ארכיטקטים מפורסמים, מוזיקאים (אברהים פררה מבואונה ויסטה קלאב) ועוד.

משם המשכנו במונית לארצו של fuster, הגאודי המקומי, שחוץ מביתו- הפך עוד רחוב שלם בשכונה קובנית פשוטה- למחזה עליז, צבעוני ומרתק!

מונית אנטיקה נוספת החזירה אותנו לאזורינו לפיצה מקומית וסייסטה...

את הקפה עם העוגה שבאופן מפתיע לא הייתה מביישת שום בית קפה באירופה-אכלנו בכיכר יפהפיה , כיכר Vieja, ב Cafebohemia.

קינחנו את הערב במופע מוזיקלי בבואנה ויסטה סושיאל קלאב.

קצת תיירותי, אבל עדיין שווה לצפות בבודדים שנשארו ממי שהשתתף בסרט, וכשהם פתחו באחד השירים המפורסמים מהסרט- ממש התרגשתי...

בבוקר ראינו את ההזנחה ברחוב שלנו, הכלבים השוטים ( ואלדד יגיד גם ״מוכי שחין״) המצונפים בכל פינה והלכלוך, כל זה לצד הצבעים העליזים בהם צבועים חלק מהבתים. 
אכלנו ארוחת בוקר צנועה מאוד במלון קטן סמוך.

כיוון שבטעות נתתי למדריך תיירים שהיה אמור לאסוף אותנו בתשע מהמלון, כתובת אחרת לגמרי (מי ידע שיש יותר מ״קאסה אלחנדרו״ אחד בהוואנה?), לקחנו כדור מונית צהוב שבליבו וספה ישנה והתלהבנו מהנסיעה לאורך האוקינוס האטלנטי- הטיילת של הואנה: Malecon שגם היא הסתבר, מאוד קרובה לקאסה.

הגלים מתנפצים ושוטפים את הטיילת במי ים, וברקע גיבוב צבעוני של בתים מכל המינים ובכל הגבהים.
בשלב מסויים, אחרי כ 40 דקות על הווספה- הבנו שכנראה שטעינו וירדנו מה״מונית״ בחור, בקצה השני של העיר.

זה מה שקורה למי שסומך על המפה של טריפאדוייסור בעיניים עצומות...

תושיה של אלדד עם עזרה מרחוק של עילי בטלפון (אינטרנט אין, כבר אמרנו?), וכעשרים דקות מאוחר יותר התאחדנו עם ג׳ורג' המדריך, ועם הנהג והאוטו הישן שילוו אותנו בשעות הקרובות.

ג׳ורג', משלם למדינה מס לרשיון לעבוד כצלם וכך הוא מוביל אותנו כשמצלמה ישנה תלויה על צווארו ומידי פעם גם מצלם. רשיון להיות מדריך תיירים אולי יקר יותר, או שהסיבה היא כפי שג׳ורג' אומר, שאתה חייב לעבוד דרך המדינה ואז המשכורת מאוד נמוכה, וגרוע מזה- אתה חייב לספר לתיירים שלך מה שהמדינה רוצה שתספר...

שמענו על ההסטוריה של קובה החל מקריסטופר קולומבוס, דרך הספרדים והאנגלים והאמריקאים - וכלה בפידל קסטרו הנצחי. שמענו על הקשיים שמערים הקומוניזם על אנשיו ופגשנו ביצירתיות האנושית שעוזרת להרוויח כסף ״ליד״ השיטה. השומר של בנין בקרדי משלשל לכיסו דולר מכל תייר שרוצה לעלות לתצפית מהגג, (אחרי שעות העבודה) או הנערים שמוכרים את כרטיסי האינטרנט ב 3 דולר במקום 2, כי אם תנסה לקנות במקום רשמי- יגידו לך שנגמר ותבוא מחר...

קנינו רום וסירבנו בנימוס לקנות סיגרים, אכלנו במסעדה חביבה עם נגנים לא רעים וחזרנו מותשי ג׳ט לג לקאסה לנוח.

אחר הצהריים הסתובבנו ברחובות של התיירים בעיר העתיקה, אכלנו צ׳ורוס נהדר, ראינו את הנוף מגג בנין בקרדי וניסינו לשווא להתחבר לאינטרנט סביב הוייפיי של מלונות היוקרה שבעיר.

קינחנו בבית קפה חביב ששייך לקרוב של מישהו מהארץ ובשמונה וחצי כבר התחלנו את הלילה שלנו. למטה המשיכה מוסיקה ססגונית ובהמשך גם שיחות של אנשים שנמשכו גם אחרי שהתרנגול התחיל לקרוא.

הקובנים פה נמצאים הרבה מחוץ לבית, וגם כשהם בבית חלק גדול מהדלתות והחלונות הפונים לרחוב פתוחים לרווחה.

מתחילים

את ההמתנה המאוד מאוד ארוכה למזוודות בשדה בהוואנה  (כבר מילאתי טופס על אובדן מזוודה), בילינו בצפייה במגוון הדוגמאות של גרבוני הרשת שלובשות העובדות בשדה, ובזוג אמריקאים (?) מבוגרים, שניצלו את ההמתנה לתרגול צעדי הסלסה...

הגענו בחושך ל״צימר״, ברחוב חשוך, מדרכה וכביש שידעו ימים טובים יותר ומבנים ישנים מאוד במצב עגום.

קיבלנו דירונת ששייכת לזוג צעיר עם תינוקת ועם פנים מאירות, יש פה אפילו אקווריום, אבל רק חלונצ׳יק אחד פצפון שפונה מהמטבחון לחצר הפנימית של הבית.

בסיור קצר הסתבר שאנחנו באזור הישן של העיר (הפתעה...), וקרובים מאוד לשדרה רחבה ויפה (שדרת פרדו) שבה בין היתר ממוקם ה- מלון: איברוסטאר...