את הבוקר האחרון בהוואנה הקדשנו לכיכר המהפכה. Plaza de la revolucion. שטח ענקי בלב בניני ממשלה , שמפורסם בשל פניו של צ׳ה גווארה שפרוסות על קיר בנין משרד הפנים בגובה כמה קומות ( ועוד פורטריט דומה של גיבור נוסף מהמהפכה שהוסיפו מאוחר יותר- ולא, זה לא פידל קסטרו. ביררנו). בכיכר זו נערכו עצרות ונאמו בה נאומים חשובים מאז המהפיכה.

המהפכה תופסת פה מקום ניכר בשיחות ובשלטי החוצות, כאילו זה עתה הושלמה. מדהים.

בדרך לקאסה, עצרנו לקנות פיצה ב״חור בקיר״ ( מעין חלון קטן שדרכו מוכרים משהו מתוך חלל שפעמים רבות משמש גם כדירת מגורים).

שתי פיצות די גדולות ומחץ גויאבה ורוד וטעים. שילמנו קוק אחד ( שווה ערך לדולר), וקיבלנו עודף!

פה בעצם הפנמתי ( באמצעות תמידה חוויתית), את מה שאלדד ניסה להסביר לי כבר קודם: בקובה מתנהלות במקביל שתי כלכלות. זאת של העם, וזאת של התיירים.

לכל כלכלה מטבע משלה, ומחירים משלה, והפער אדיר!

למשל, פיצה כזאת במסעדה של תיירים הייתה עולה בין 3 ל 8 קוק, בהתאם לרמת המסעדה.

המדריך שלנו מהיום הראשון אומר שמשכורת ממוצעת כאן שוות ערך ל 16 דולר. למופע של בואונה ויסטה קלאב, שילמנו 30 דולר לכרטיס.

פער בלתי נתפס.

מצד שני, לדבריו כלכלת קובה נשענת בעיקר על התיירות. 

לא ברור איך התיירים משלמים כל כך הרבה ולמקומיים נשאר כל כך מעט. אחד ההסברים הוא המיסוי הכבד שהתושבים משלמים למדינה.

לדבריו, הוא משלם מיסים כדי להחזיק ברשיון של צלם.

רשיון של מדריך תיירים מחייב אותו לעבוד דרך המדינה ( שכר זעום), וגרוע מזה- הוא חייב להרצות לתייריו את מה שהממשלה רוצה שיציג , מה שהוא מסרב לעשות...

נסיעה של שעתיים וחצי בעוד מכונית שלקוחה ממוזיאון אמריקאי הביאה אותנו לסביבה שונה לגמרי מהעיר הואנה: לעיירה/ כפר בלב עמק ירוק בין הרים/סלעים גדולים- ויניאלס.

חיכה לנו חדר מרווח עם מקלחת צמודה בקאסה מחבקת ומתוקה. הסלון והמטבח שייכים למשפחה המארחת, ובזמן שאכלנו את ארוחת הערב שהכינו לנו, נח חורחה ( שבישל קודם) בכסא הנדנדה שלידנו, מול הטלויזיה.

אפרופו כסאות נדנדה- לפני כל בית פה, יש לפחות שניים כאלה ונראה שהם נמצאים בשימוש חלק גדול מהזמן.

לא ברור אם אנשים לא עובדים או מה מאפשר להם לבלות זמן כה ארוך על כסאות הנדנדה. אתה הולך וחוזר אחרי שעתיים- ותוכל לראות שמי שהיה בכסא קודם, עדיין בתוכו...