בבוקר נפרדנו מנוראלביס, אחרי שחקרנו גם אותו על מצב העבודה בקובה, המשכורות וכו.

למדנו ממנו ששיחות בטלפון הסלולרי עדיין מאוד יקרות בקובה.

קצת באיחור, ולמרות אזהרותיו של נוראלביס שעשינו עסקים עם אנשים לא טובים ( כושים! הוא לא התבייש לומר) שלא משלמים מיסים למדינה, היגיע מונית קטנה ודווקא חוקית ולקחה אותנו עם עוד זוג, היישר לפלאיה גירון (הירון) שיושבת ממש בפתח של מפרץ החזירים ( bay of pigs).

החלטנו לבלות כאן את שני הלילות האחרונים, בעיירה נידחת על שפת מפרץ מקסיקו, הרחק מהמולת התיירים שהיינו אמורים לפגוש בווראדרו.

הסיבה המקורית לשינוי בתוכנית היא אתרי הצלילה במפרץ החזירים, שהבטיחו לנו שהם טובים מאלה שבוארדרו.

החוף הקטן כלל תיירים בודדים, בוטקה קטנטנה של מזכרות וקוקוסים ושנורקל אחד להשכרה, כמה עצי קוקוס עמוסים פרי , ועגלה ישנה שעליה הכינה משפחה מקומית ארוחות דגים לתפארת ומכרה אננס ובנניתות קטנטנות.

הסתפקנו בבננה מטוגנת בטעם דג זהרון ( שאותו אכל באותם רגעים תייר יהודי צעיר מארגנטינה) וראינו כמה דגים עם השנורקל הבודד שהים לקח לכמה דקות ודאג גם להחזיר לי בדיוק כשבעל הבוטקה כמעט קיבל התקף לב לדברי אלדד מהידיעה שהשנורקל אבד...

לצד החוף שלנו, ניצב מלון קומוניסטי ״ מפואר״ וסביבו עשרות ביתנים, קצת בנוסח חוף נחשונים, שניכר שכבר כמה שנים טובות הם לא בשימוש.

נצטרך לברר מתי הייתה העיירה בשיאה ומה גרם לדעיכה.

האינטרנט עוד לא היגיע לעיירה, ואנחנו מסתפקים בספרים, מי היה מאמין...