בבוקר נפרדנו מנוראלביס, אחרי שחקרנו גם אותו על מצב העבודה בקובה, המשכורות וכו.

למדנו ממנו ששיחות בטלפון הסלולרי עדיין מאוד יקרות בקובה.

קצת באיחור, ולמרות אזהרותיו של נוראלביס שעשינו עסקים עם אנשים לא טובים ( כושים! הוא לא התבייש לומר) שלא משלמים מיסים למדינה, היגיע מונית קטנה ודווקא חוקית ולקחה אותנו עם עוד זוג, היישר לפלאיה גירון (הירון) שיושבת ממש בפתח של מפרץ החזירים ( bay of pigs).

החלטנו לבלות כאן את שני הלילות האחרונים, בעיירה נידחת על שפת מפרץ מקסיקו, הרחק מהמולת התיירים שהיינו אמורים לפגוש בווראדרו.

הסיבה המקורית לשינוי בתוכנית היא אתרי הצלילה במפרץ החזירים, שהבטיחו לנו שהם טובים מאלה שבוארדרו.

החוף הקטן כלל תיירים בודדים, בוטקה קטנטנה של מזכרות וקוקוסים ושנורקל אחד להשכרה, כמה עצי קוקוס עמוסים פרי , ועגלה ישנה שעליה הכינה משפחה מקומית ארוחות דגים לתפארת ומכרה אננס ובנניתות קטנטנות.

הסתפקנו בבננה מטוגנת בטעם דג זהרון ( שאותו אכל באותם רגעים תייר יהודי צעיר מארגנטינה) וראינו כמה דגים עם השנורקל הבודד שהים לקח לכמה דקות ודאג גם להחזיר לי בדיוק כשבעל הבוטקה כמעט קיבל התקף לב לדברי אלדד מהידיעה שהשנורקל אבד...

לצד החוף שלנו, ניצב מלון קומוניסטי ״ מפואר״ וסביבו עשרות ביתנים, קצת בנוסח חוף נחשונים, שניכר שכבר כמה שנים טובות הם לא בשימוש.

נצטרך לברר מתי הייתה העיירה בשיאה ומה גרם לדעיכה.

האינטרנט עוד לא היגיע לעיירה, ואנחנו מסתפקים בספרים, מי היה מאמין...

את היום השני בטרינידד בילינו בסידורים. הביקור בבנק היה מהיר ועבר ללא ארועים מיוחדים.

ההמתנה בתור למשרד שמוכר כרטיסי אינטרנט הייתה לעומת זאת שיעור מדהים בזן בודהיזם למתקדמים.

חלק קטן מהמצטרפים לתור, שואלים בחביבות ״ מי אחרון״ (ultimo), ונעמדים בכניעה בתור הלא כל כך ארוך. כל השאר עוברים דרך התור בקריאות פרמסו ( סליחה), או לפי תרגומי החופשי: ״ אני רק שאלה״, וכך יצא שביליתי כשעה וחצי בתור קצר שהתארך כל הזמן לפני ולא מאחורי. אני ועוד מספר תיירים שנקלעו לשיעור, ניסינו ללא הצלחה, לפצח את ה״אלגוריתם״ של התור הזה , ואת החידה הגדולה: איך הם לא מתעצבנים/ צועקים/ דוחפים ??

המנגנונים היחידים שכן הבנתי היו שאמא עם תינוק הוכנסה לא תור, ונדמה לי שגם זקנים, וגם חברות של הפקידה וחברים של השומר בכניסה. כל השאר נותר חידה .

מה שכן, התגבשנו בתור , גם התיירים וגם מעט המקומיים שחיכו בתור כנהוג.

כשנכנסתי סופסופ- רציתי לקנות כרטיסים לכל התיירים המסכנים שחיכו בחוץ, אבל נתנו לי רק חמישה. אז שניים הענקתי לזוג ישראלים שהרוויחו בזכותי כשעה מחייהם אבל הפסידו שיעור חינם בזן...

המשכנו בשוטטות בעיר העתיקה, טיפסנו לראש המגדל במנזר הצהוב לתצפית יפה וגם עברנו בחדרי המוזיאון שמסביב למגדל שמתארים בעיקר בספרדית את מהחך ההפיכה בטרינידד. נראה שאפילו ראינו את בערסל הצבאי האישי של צ׳ה גווארה שני ט אלינו מכל פינה בקובה.

במוזיאון לארכיטקטורה, הראו בספרדית את פרטי המבנה הקולוניאלי הספרדי, מה שהיה די מיותר אחרי יומיים בעיר.

גם פה, כמו בהוואנה, קל להבחין במבנים הקולוניאלים ההדורים. לא גדולים כמו אלה של הוואנה, אבל עדיין מבנים מרווחים עם תקרות מאוד גבוהות, מרצפות מצוירות וחלונות ענקיים פונים לרחוב עם סורגי ברזל מדוגמים.

בתי הארחה ומסעדות רבות בעיר משמרות את הבתים עם לפחות חלק מההדר המקורי שלהם.

גם בתים פרטיים מאכלסים חלק מהמבנים וניתן להציץ לתוכם דרך הדלתות הפתוחות שכמעט ואינן נסגרות, ודרך סורגי הענק.

גם פה, לא מעט בתים הפכו את החדר הקדמי לחנות מזכרות או לקיוסק שמוכר דרך החלון משקאות, טוסטים וסנדוויצים .

אבל פה ושם ניתן גם לראות בתים שכאלה, עומדים עם חללים ריקים לחלוטין, מתקלפים ומתפוררים עם שולחן פינג פונג מיותם- המשמשים מעין  ״מועדון לחבר״  הקומוניסטי ומעוררים מחשבות נוגות... 

בהמשך, טיפסנו בשיא החום, דרך רחוב צר ועני ממש, על גבעת ה tv tower , לפי הנחייתה של נוינוי - וגם משם היה נוף יפהפה על טרינידד, המפרץ והעמקים שסובבים אותה.

שתינו אורנג׳דה ושילמנו לאיש שמשגיח על האנטנות עבור ההדרכה...

בהלוך נתתי לילדה חמודה עפרון ומחק שהיו איתי (ממש הצטערתי שלא הבאתי איתי את המחדדים מהמזוודה) וקניתי מאישה זקנה ארבע מחרוזות זרעים בקוק אחד ( דולר).

בחזור, נתתי לילדה אחרת מטבע של עשר אגורות ישראליות לאוסף המטבעות הזרים שלה.

שיעור מספר שתיים בסלסה כבר כלל סיבובים מתחת לידיים, אבל עוד יותר מענין היה לבקר על הגג של ההורים של ניוקה שגרים צמוד אליה , ולראות את הכלובים/שובכים שבהם בעלה של ניוקה מגדל יונים ומשתתף איתן בתחרויות.

עוד לא הצלחנו להזכר בספר שקראנו אלדד ואני ובו ילד שמגדל יונים על הגג גם...

שמנו לב שבקובה כמעט בכל בית יש כלוב עץ או במבוק קטן עם ציפור שיר אחת ( שהם מוציאים לרחוב לשאוף אויר צח), אבל היונים היה ענין חדש בשבילנו.

הקאסה דה לה מוסיקה בטרינידד נמצא במעלה מדרגות רחבות, ואחרי ארוחת ערב ( דוקא לא רעה), הצטרפנו לקהל התיירים והמקומיים והתיישבנו על המדרגות הצופות לבמה. גם הפעם, העינין העיקרי היה לצפות ברוקדים, והפעם - ניסינו לראות אם הם רוקדים כמו שניוקה לימדה אותנו...

ארוחת בוקר בפטיו של נוראלביס וליובטסקי, שוב פרות טרופיים חתוכים. מיץ מנגו. לחם לא משהו, חמאה מלוחה, גבינה מקומית...

אבל ריבת גויאבות נהדרת, וקפה בהחלט סביר...

מונית מקרטעת טיפסה איתנו בכביש צר במעלה ההר לתוך הפארק הלאומי הקרוב.

נפרדנו מהנהג בכיכר קטנה בעיירה שלא הכרנו וצעדנו במורד דרך סלולה מאוד תלולה לתוך יערות הגשם, עם בתים בודדים מפוזרים לצד הדרך.

כמו בכל מקום אחר, גם פה, תרנגולות מסתובבות בכל מקום. חלקן מוקפות בחבורת אפרוחים קטנה.

הדרך התלולה הביאה אותנו לתחילת המסלול שכללה בר קטנטן שכסאותיו- נדנדות. 

שילמנו את מחיר הכניסה של התיירים ( גבוה פי 15!! מזה של המקומיים) וצעדנו לתוך היער.

מסלול מקסים בתוך יערות הגשם, עשרות גוונים של ירוק רחוץ מהגשמים של הימים הקודמים. מיליון סוגי פטריות וטפילים שגדלים אלה על אלה, ופרחים שחלקם מוכרים וחלקם לא.

אחרי כשעה של הליכה הגענו למפלי קבורני, מפלים יפהפיים שיכולנו לטפס לתוכם עד לבריכה של המפל העליון- תענוג צרוף.

בסיום הטיפוס חזרה, הרווחנו ביושר את הבירה והפיניה קולדה על כסאות הנדנדה.

באותו ערב פצח אלדד בקריירת רקדן סלסה בשיעור פרטי של שנינו עם השכנה החביבה ליוקה, שמלמדת ריקוד בחדר הקדמי הקטן של ביתה.

למדנו שלושה צעדי מחול בסיסיים שהראשון בהם הוא הצעד התימני...

יצאנו לריצה בבוקר כשעוד היה חושך ולהפתעתינו היו לא מעט אנשים ברחובות. בכל זאת חלק מהקובנים לא יושבים כל היום על כסאות הנדנדה...

המונית הקומוניסטית (taxi collectivo) שהזמנו יומיים קודם , היגיע לאסוף אותנו בזמן מהקאסה.

זה היה מעין טנדר סגור לתריסר אנשים שראה ימים טובים יותר, אבל ידית ההילוכים זכתה לטיפול עכשווי, ועל המנוע אמרו לנו שהוא וי 8...

בדרך פלא הצליחו לדחוף את כל התיירים שעוד חיכו לנו בדרך ודחסו מאחור גם את המזוודות והתרמילים.

גבו מאיתנו את הכסף מראש משום מה והבטיחו עצירה אחת קצרה בדרך הארוכה שתמשך כשש שעות.

אירי כשלוש שעות נסיעה, בלי להתבלבל, עצרו את הטרנטה הירוקה באיזה חור באזור הוואנה , והעבירו את אלה שהמשיכו כמונו לטרינידד לטרנטה במצב הרבה פחות טוב, ( כחולה), המזוודות הפעם הונחו על הגג וחבל דק נקשר מעליהן.

יצאנו שוב לדרך.

אי שם אחרי כשעתיים נסיעה, כשהיה ברור שאנחנו עומדים להכנס לאזור גשום, הנהג עצר בצד הדרך כדי לחכות וראות אם הגשם יעבור או שצריך יהיה לכסות את המזוודות בפלסטיק. למזלנו היה איתנו תייר מברזיל שתרגם לאלדד את התוכנית, ותרגם לנהג המונית בחזרה את ההנחיה הברורה של אלדד: לכסות עכשיו!!

הפלסטיק נפרס על המזוודות והמבול התחיל.

למזלנו הייתה ״אלונית״ בסגנון פידל קסטרו במרחק קצר משם, וכיוון שהברזילאי כבר היה מאוד רטוב, כי לא היה חלון בדלת שלו- הוחלט להצטרף לעוד כמה מוניות מקרטעות עמוסות תיירים ולאכול צהריים עד שיחלוף המבול.

בשלב זה כבר היה ברור שגם הפלסטיק לא יעזור למזוודות שלנו.

פגשנו ישראלי חמוד שזה עתה נישא והיה בעיצומו של ירח הדבש, רק שלדבריו אשתו הטרייה לא התייחסה להרפתקה הנ״ל בשמחה גדולה ונשארה במונית הדולפת לאות מחאה. להם לא היה פלסטיק על המזוודות, אבל יתכן שמזלם שפר עליהם כי היו להם מזוודות קשיחות.

אחרי קפה ממותק בקנה סוכר וטוסט גבינה, כשהמבול נרגע ויצאה הקשת - המשכנו את מסענו לטרינידד. הגענו אחרי כשבע וחצי שעות.

מזל שחבלי הכביסה בקאסה היו פנויים ויכולנו לייבש עליהם את כל תוכן המזוודות שלנו...

הרחוב של הקאסה שלנו נראה דל וסלול למחצה, אבל בפנים המתין לנו חדר ענק, חדש, יפה ונח כולל מקלחת עם זרם מים שאפשר להתקלח בו...

סיור קצר בעיר וארוחת ערב נחמדה ( עם מוסיקה כמובן)-סגרו את היום הארוך והמעייף הזה.

קרמלו ופלרמו , הסוסים שלנו- עקבו אחרי הסוס המפואר טורנדו והמדריך שלנו (Guifreddo) שעליו במשך כחמש שעות בשבילים הבוציים של עמק היפהפה.

עצרנו לראות שדה טבאק ואיך מייצרים סיגרים ( ואפילו טעמנו), ראינו את שיחי הקפה ואיך מייצרים מהם קפה ועוד כהנה וכהנה עצירות ( כולל משקה קוקוס - מתכון מצורף- על מרפסת יפהפיה שצופה על הכפר הציורי)

ובין לבין אינספור תרנגולות, ברווזים, עיזים, פרות ושוורים ( שעדיין עובדים פה בזוגות כמו בימים עברו)

קוקטייל Casa confiata

חלב קוקוס

אננס

צמחי תבלין: מנטה, אניס עדין, בזיליקום, לימונית

רום

דבש וקינמון ( לא חובה)

בערב שמענו גירסא צעירה יותר לשיר שריגש בהוואנה בבואונה  ויסטה קלאב. בית המוסיקה של ויניאלס אירח להקה קובאנית צעירה, זמר ( מיותר), להקת רקדניות ( גם לא ממש), אבל העיקר היה לראות את הקהל רוקד. טוב, לא את כולם- אבל היו זוגות נהדרים.

את הבוקר האחרון בהוואנה הקדשנו לכיכר המהפכה. Plaza de la revolucion. שטח ענקי בלב בניני ממשלה , שמפורסם בשל פניו של צ׳ה גווארה שפרוסות על קיר בנין משרד הפנים בגובה כמה קומות ( ועוד פורטריט דומה של גיבור נוסף מהמהפכה שהוסיפו מאוחר יותר- ולא, זה לא פידל קסטרו. ביררנו). בכיכר זו נערכו עצרות ונאמו בה נאומים חשובים מאז המהפיכה.

המהפכה תופסת פה מקום ניכר בשיחות ובשלטי החוצות, כאילו זה עתה הושלמה. מדהים.

בדרך לקאסה, עצרנו לקנות פיצה ב״חור בקיר״ ( מעין חלון קטן שדרכו מוכרים משהו מתוך חלל שפעמים רבות משמש גם כדירת מגורים).

שתי פיצות די גדולות ומחץ גויאבה ורוד וטעים. שילמנו קוק אחד ( שווה ערך לדולר), וקיבלנו עודף!

פה בעצם הפנמתי ( באמצעות תמידה חוויתית), את מה שאלדד ניסה להסביר לי כבר קודם: בקובה מתנהלות במקביל שתי כלכלות. זאת של העם, וזאת של התיירים.

לכל כלכלה מטבע משלה, ומחירים משלה, והפער אדיר!

למשל, פיצה כזאת במסעדה של תיירים הייתה עולה בין 3 ל 8 קוק, בהתאם לרמת המסעדה.

המדריך שלנו מהיום הראשון אומר שמשכורת ממוצעת כאן שוות ערך ל 16 דולר. למופע של בואונה ויסטה קלאב, שילמנו 30 דולר לכרטיס.

פער בלתי נתפס.

מצד שני, לדבריו כלכלת קובה נשענת בעיקר על התיירות. 

לא ברור איך התיירים משלמים כל כך הרבה ולמקומיים נשאר כל כך מעט. אחד ההסברים הוא המיסוי הכבד שהתושבים משלמים למדינה.

לדבריו, הוא משלם מיסים כדי להחזיק ברשיון של צלם.

רשיון של מדריך תיירים מחייב אותו לעבוד דרך המדינה ( שכר זעום), וגרוע מזה- הוא חייב להרצות לתייריו את מה שהממשלה רוצה שיציג , מה שהוא מסרב לעשות...

נסיעה של שעתיים וחצי בעוד מכונית שלקוחה ממוזיאון אמריקאי הביאה אותנו לסביבה שונה לגמרי מהעיר הואנה: לעיירה/ כפר בלב עמק ירוק בין הרים/סלעים גדולים- ויניאלס.

חיכה לנו חדר מרווח עם מקלחת צמודה בקאסה מחבקת ומתוקה. הסלון והמטבח שייכים למשפחה המארחת, ובזמן שאכלנו את ארוחת הערב שהכינו לנו, נח חורחה ( שבישל קודם) בכסא הנדנדה שלידנו, מול הטלויזיה.

אפרופו כסאות נדנדה- לפני כל בית פה, יש לפחות שניים כאלה ונראה שהם נמצאים בשימוש חלק גדול מהזמן.

לא ברור אם אנשים לא עובדים או מה מאפשר להם לבלות זמן כה ארוך על כסאות הנדנדה. אתה הולך וחוזר אחרי שעתיים- ותוכל לראות שמי שהיה בכסא קודם, עדיין בתוכו...

התעוררנו מוקדם (כמובן) ויצאנו לרוץ על הטיילת הרטובה מגלים ומגשם שירד בלילה.

נוף קסום, הריח לא תמיד.

בשלב מוקדם יחסית אלדד המשיך ואני התחלתי לחזור ואפילו מצאתי וייפיי עובד ליד בית בחולים המקומי.

אחרי מקלחות (לחות של מאתיים אחוזים)... ואננס ופפאיה ענקית ,שקנינו אצל הירקן המקומי בשמונה שקלים (שניהם), ועוד ארוחת בוקר צנועה מאוד, יצאנו לדרכינו.

טיילנו קצת ברחובות העיר ועלינו על ״ מונית שרות״ עם כמה מקומיים חייכנים, שרק ניסו לעזור ולהסביר לנו לאן ללכת-בספרדית רהוטה, שלקחה אותנו לבית הקברות של קולומבוס ( שקבור בסיביליה שבספרד).

בית קברות יפהפה עם סוגים שונים של ״אוהלים״ ודיירים. ארכיטקטים מפורסמים, מוזיקאים (אברהים פררה מבואונה ויסטה קלאב) ועוד.

משם המשכנו במונית לארצו של fuster, הגאודי המקומי, שחוץ מביתו- הפך עוד רחוב שלם בשכונה קובנית פשוטה- למחזה עליז, צבעוני ומרתק!

מונית אנטיקה נוספת החזירה אותנו לאזורינו לפיצה מקומית וסייסטה...

את הקפה עם העוגה שבאופן מפתיע לא הייתה מביישת שום בית קפה באירופה-אכלנו בכיכר יפהפיה , כיכר Vieja, ב Cafebohemia.

קינחנו את הערב במופע מוזיקלי בבואנה ויסטה סושיאל קלאב.

קצת תיירותי, אבל עדיין שווה לצפות בבודדים שנשארו ממי שהשתתף בסרט, וכשהם פתחו באחד השירים המפורסמים מהסרט- ממש התרגשתי...